נולדתי ביפו ב-1979 וגדלתי בתל-אביב של שנות השמונים. בורגר ראנץ', משחקי וידיאו וכיכר דיזינגוף.
כשהייתי בת עשר, נסעתי עם הוריי לשנת שבתון בקונטיקט.מכיוון שהאנגלית שלי לא הייתה מזהירה ולא היה לי הרבה במשותף עם הילדים האמריקאים, ביליתי את רוב שעות אחר הצהריים מול הטלוויזיה. 57 ערוצים ושום דבר לראות. חוץ מ-.MTV
הערצתי את "ארוסמית" ורציתי גיטרה כמו של ג'ו פרי. אמא שלי קנתה לי גיטרה קלאסית קטנה שלא דמתה בכלל למה שדמיינתי, אבל הייתה טובה יותר מכלום.
כשחזרתי לארץ התחלתי ללמוד גיטרה אצל מורה פרטי והשיר הראשון שניגנתי היה "Let it Be". ניגנתי אותו כל-כך הרבה פעמים עד שאפילו אחותי, פריקית ביטלס מקצועית, הייתה בורחת מהחדר למשמע האקורד הראשון.
בכיתה ו', כשהרגשתי שצברתי מספיק ניסיון, גייסתי שתי חברות וביחד הקמנו את הלהקה הראשונה שלי - "פלסמה". השירים הורכבו מכל ארבעת האקורדים של Let it Be בוריאציות שונות והטקסטים היו מעין נונסנס של כיתה ו'. בגיל 12 כתבתי את השיר הראשון שלי באנגלית. החלטתי לזנוח את הטקסטים הבוסריים של כיתה ו' לטובת נושאים מורכבים יותר שהלמו את גילי.
בחטיבה למדתי בגימנסיה הרצליה. זאת הייתה השנה של "Nevermind" של נירוונה. כולם קנו גיטרות חשמליות ולבשו חולצות סיאטל, ומי שניגן את הסולואים המסובכים של סלאש היה מלך. מכיוון שלא הצטיינתי במיוחד, המעט שיכולתי לעשות היה לקנות גיבסון "לס פול" שחורה. זה היה פיצוי מתקבל על הדעת.
בכיתה ח' שמעתי בפעם הראשונה את הפיקסיז והרגשתי שחיי עומדים להשתנות.
בהקבצה ג' במתמטיקה פגשתי בחור שטען שהוא מתופף. מיד הקמנו צמד והתחלנו לעבוד בחדר החזרות "דלפי" (כשעוד היה ברח' רבנו תם). התברר שזאת היתה הפעם הראשונה שהוא נגע בתופים. מיותר לציין שגם אני לא הייתי מקצוענית.
בשנתיים הבאות התחלפו נגנים בהרכב הזה ללא הרף. ב"דלפי" פגשתי את יוסי חממי, בסיסט של להקה שעד אז לא שמעתי עליה - "מוניקה סקס". חממי התחיל לתפקד כמעין מפיק של החזרות שלי ואני התחלתי לפקוד באופן קבוע הופעות של "מוניקה סקס".
רציתי ללמוד בתיכון לאומנויות "תלמה-ילין" אבל לא קראתי תווים ולכן נבחנתי למגמת תיאטרון. בארבע השנים הבאות הפגנתי מופת של משחק גרוע אבל המשכתי לכתוב שירים והקמתי עם אדם שפלן, חבר לכיתה, את להקת התיכון הראשונה. הלהקה, בניצוחו של חממי, שרדה רק כמה חודשים אבל הייתה תחילתו של שיתוף פעולה ארוך טווח ומשמעותי עם אדם.
בכיתה י' הגעתי באמצעות אחותי, שלומציון, לערב משונה של משוררים צעירים שנקרא "פעמיים קיפוד". בפגישת ההכנה שהתקיימה בסלון של אחותי פגשתי את אלונה קמחי ודרכה, מאוחר יותר, את יזהר אשדות. ליוויתי את אלונה כשהקריאה שיר שלה, "אלוהים ברך את ג'ימי", ושרתי שיר שלי שנכתב מעט קודם לכן - "Waltz". זאת היתה הפעם הראשונה ששרתי מול קהל. עוד שתי הופעות לא רשמיות היו במסיבת השקת הספר הראשון של אלונה ובמסיבת יום ההולדת ה-70 של אבי, אבל ההזדמנות הראשונה להופעה מקצועית הגיעה בגיל18.
בתקופת הבגרויות קיבלתי הצעה מערן צור להשתתף בפרוייקט שירי יונה וולך שהכין לקראת פסטיבל "נקסט". הקשר נוצר דרך אלי אברמוב שהפיק את אותו פרויקט ושמע שירים שלי בעבר. נפגשנו אצל ערן בבית ושרנו את "כשבאתי לקחת אותה מהעננים" ביום שלמחרת כבר התחלנו בחזרות. עלה רעיון שאלחין שיר אחד או שניים של וולך וזאת היתה משימה לא פשוטה, מכיוון שעד לאותו רגע כמעט ולא שרתי בעברית. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים מצאתי את "קסיוס" ואחריו את "ההכרה שלי נמוגה" - שני שירים שהתאהבתי בהם ממבט ראשון בזכות השורה האחרונה. ב"קסיוס": "הרי תשמע עורבים עד סוף ימיך" וב"ההכרה שלי נמוגה": "אני בוכה ומתאמצת, מתאמצת ובוכה"
ההופעה היתה מעמד מרגש במיוחד: בבוקר עוד נבחנתי לבגרות על שירתה של יונה וולך ובערב כבר עמדתי על הבמה לצד ערן צור, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ,אורי פרוסט ואלי אברמוב, בערב שמוקדש לה, ושרתי שני שירים שלה שהלחנתי. התקשיתי להאמין שזה קורה. בחודשים הבאים ישבתי באולפני די. בי. והקשבתי לאיך עושים תקליט. ערן הציע לי להצטרף כגיטריסטית להופעות שלו, במסגרת "כרמלה גרוס ואגנר", וכך היה. ההופעות האלה היו בית הספר למוסיקה שלי.
ב-98' פגשתי את טל גורדון והתחלנו לעבוד על מופע משותף לפסטיבל "אינטימה נקסט." ההופעה, שתוכננה להיות חד פעמית, המשיכה לרוץ כמעט שנתיים וב- 99' נכנסנו לאולפן עם קורין אלאל להקליט את "רציתי שזה לא יגמר". בשנתיים האלה ניגנתי עם ירונה כספי, השתתפתי במיני פרויקטים חד-פעמיים והתגלגלתי להיות גיטריסטית בתכנית האירוח "אברהם ויעקב" של קובי מידן ואברי גלעד - עבודה שהתגלתה כמהנה ביותר.
במקביל לעבודה שלי עם טל התחלתי לגבש הרכב משלי. הבסיסט עומר חזיז המליץ על מתופף טוב, שותפו לדירה עמרי הנגבי. גייסנו את הצ'לן סשה אגרנוב ואת יובל סמו, אבל ההרכב התקיים בעיקר באזור הדמדומים של חזרות ותכנונים לעתיד. נפגשתי עם יזהר אשדות שהפך עם הזמן לדמות משמעותית בכל הנוגע לשאלת עתידי בעולם המוסיקה. יזהר הציע להקליט סקיצות ולו לשם תחושת החתירה לקראת מטרה ברורה, דבר שהיה חסר לי מאוד. הקלטנו כמה שירים באולפן של ג'נגו ואמיר שור ביפו והשמעתי את הסקיצות ליזהר בידיעה שמחצית מחברי ההרכב מתכננים לנסוע לחו"ל. בשלב הזה יזהר ואני החלטנו למסד את הקשר בינינו ולעבוד על אלבום הבכורה שלי. הוא גם אמר: "keep the drummer".
אחרי סדרה של פגישות (מעין סדנאות בהן עבדנו על השירים באנגלית ועשיתי צעדים ראשונים בכתיבה בעברית) הוחלט להקים הרכב קטן ולהתחיל להופיע.
עם אדם לא הייתי בקשר מאז התיכון אבל ידעתי שהוא פעיל מאוד. חברה אמרה לי ששמעה בהופעה ב"פרילנד" צלילים קסומים של משהו דמוי קסילופון, וכשהתקרבה ראתהרעמת שיער בלונדינית ומאחוריה את אדם.

הרמתי לו טלפון, גייסתי מחדש את עמרי ושלושתנו התחלנו לעבוד ביחד.
הופעת הבכורה שלנו (שכללה שלושה שירים בלבד) התרחשה, לפי מיטב המסורת, בטקס הענקת פרס "ספר הזהב" לספרה של אלונה קמחי "סוזנה הבוכיה".
בפברואר 2000 הופענו ב"אולם התחתון",הופעה מלאה ראשונה. רשימת השירים כללה 10 שירים באנגלית ושניים בעברית, כשאחד מהם כתב נתן אלתרמן - "החולד".
ביוני באותה שנה התחלנו בסדרה של הופעות קבועות, אחת לחודש, ב"תיאטרון תמונע".במהלך שלוש שנים של אותן הופעות התרחב הרפרטואר, נכתבו יותר שירים בעברית והתגבש לו אט אט הסאונד של ה"טריו".
הקלטנו EP (מיני אלבום) שכלל ארבעה שירים ונמכר בהופעות בכמה מאות עותקים. קראנו לו, למרבה ההפתעה, "ארבעה שירים". את העטיפה עיצבנו לבד מחותמות שהוזמנו במיוחד ולפני כל הופעה החתמנו עשרות מעטפות, קיפלנו וסגרנו עם מדבקה אדומה. עבודה קשה אך משתלמת. התגובות היו טובות והיתה תחושה שהצלחנו לעמוד במטרה - לתת מעין מתנה לאנשים שהגיעו להופעות האלה שוב ושוב, בנאמנות שאין מרגשת ממנה.
בנובמבר 2002 התחלנו להקליט את "לנשום בספירה לאחור", ובמאי 2004 כבר יכולתי לענות 'כן' על השאלה הנצחית - "נו, התקליט כבר בחוץ?".